(אף על פי שאין לה שום השפעה על המחיר עבורכן, רכישת הספר באמצעות הלינק הזה מפרישה אל חשבוני עמלה ומסייעת לי להמשיך ולכתוב את הביקורות האלו. תודה.)
סטף ג’ונס היא מטפלת בריטית ידועה, אודיאייג’דיסטית (גם אוטיסטית וגם ADHD) ואחת מהאינפלואנסריות המעניינות בתחום הגיוון העצבי. היא מפעילה את עמוד האינסטגרם המצליח @autistic_therapist. הנישה שלה כוללת טיפול אפרמטיבי באוטיזם וביקורת של הטיפול הכללי על ידי מטופלים אוטיסטים. בתוך הנישה הזו, היא מביאה הסתכלות עשירה-בפרטים (דבר המאפיין אוטיסטים רבים), מאוזנת ושקולה – אולי אפילו שקולה מדי.
“מדריך ההישרדות האוטיסטי לטיפול” (The Autistic Survival Guide to Therapy) הוא נסיון הרואי למפות את הכשלים העיקריים שיש במפגש של עולם הטיפול עם הפרט האוטיסט. בגדול, זה מפגש ממוקש ביותר, והטענה העיקרית של ג’ונס היא: טיפול בדרך כלל מותאם לניורוטיפיקלים-ות, לא לאוטיסטיות-ים. משום שזו טענתה המרכזית, היא פוסחת במידה רבה על ביקורות כלליות יותר על עולם הטיפול. זה לא ספר כדוגמת ספרו המפורסם של ג’פרי מייסון “בגנות הפסיכותרפיה” (שהולך גישה גישה ומנסה להקיף את עולם הטיפול כולו ולתארו כטעות בתוך כרכי ההיסטוריה האנושית); זה ספר שעוסק רק בסבלו של האדם האוטיסט, ובסך הכל מאמין בצדקת הטיפול.
כמובן שהסבל הזה רב מאוד, והוא מתחיל בכך שמרבית המטפלים כלל לא מכירים בקיומה של התופעה האוטיסטית, או שעבורם היא מצומצמת וסטריאוטיפית להחליא. הדבר מוביל לכך שמגוון רב של תופעות נפוצות עבור אוטיסטים-ות (כמו התייחסות אחרת, שונה מנ”ט, ליחס בין רגשות ומחשבות) מפורשת על ידי מטפלים בורים בתור התנגדות, רפיסות מנטלית ועוד כל מיני תארים לא מחמיאים מעין זה. הספר עוסק בתחילתו באיום הבורות ובספירליות השליליות שאליהן נשאבת הדיאדה הטיפולית בגללו. במקרים מסויימים, הטיפול הנ”ט יוצר טראומה בנפש הנ”ד, כל שמטופלים מסויימים צוברים טראומות בכל תקופה שבה הם מנסים מטפל וטיפול נוסף. יאושם – ובורות המטפלים שלהם, כמובן – מביא אותם לחזור להיפגע.
המשכו של הספר מנסה לברר את תחילתו: איזה גישות טיפוליות מועדות לפורענות (מקום של כבוד מוקדש שם לשתי האסכולות העיקריות – משפחת הגישות הדינמיות ומשפחת הגישות הסיביטיסטיות)? איזה “דגלים אדומים” ישנם בנוגע למטפלים (כלומר, איך יוכלו מטופלים לזהות זיהוי מוקדם מטפל שאינו כשיר לטפל בהם) ואיזה “דגלים ירוקים” (סממנים חיוביים של מטפלים המוכשרים לעבודה עם אנשים אוטיסטים)? ועוד. הספר אף מברר איזה איכויות מיוחדות יש למטפלים נ”ד/אוטיסטים, ואיזה מין סכנות מציבים מטפלים מעין זה.
ג’ונס מכירה כבר בתחילתו של הספר שמטופלים רבים לא יודעים כלל שהם אוטיסטים. היא מטילה אחריות כבדה, שהיא במקומה לדעתי, על ציבור המטפלים, שצריכים לזהות את הסימנים וליידע את המטופלים שלהם לגבי זה. היא גם מכירה, כאמור, בכך שמטפלים רבים לא יודעים הרבה על אוטיזם. עבור מטפלים, היא אומרת, הספר הזה יכול לשמש ככלי לחינוך עצמי. גישתה, ככלל, אופטימית ביותר – היא מאמינה שכולם רוצים את הטוב ביותר.
הספר נכתב ממקום מפוכח – ג’ונס עצמה עברה 9 מטפלים ומטפלות לאורך 3 עשורים מחייה עד שנחתה בטיפול שמתאים לה – אבל לא עימותי. ישנן גישות שבאופן לא תמים, לתפיסתי, מתנגשות עם הנפש האוטיסטית, אבל לא בזה עוסק הספר הזה. בעיניי, יש בזה טעם לפגם. לא ציפיתי ללוחמנות מוחלטת. אני מבין את הרצון לומר “לכל מיני אנשים עוזרים כל מיני דברים” ולהימנע מהכללות גורפות. ובכל זאת, הלקות של הספר היא בצורה שבה הוא מגביל את עצמו: לא מדברים על בעיות כלליות בטיפול אלא רק על כשלים ספציפיים ברגעי המפגש עם הציבור האוטיסטי, ולא מדגישים מדי את המאבק המנומק של כמה מהגישות האלו באותו ציבור מושמץ אלא בעיקר מניחים שהסבל נגרם מטעויות תמימות.
ובכל זאת, למרות ואולי הודות למגבלות שהמחברת מטילה על עצמה, זהו ספר חשוב ביותר. אני מעריך שהוא בעל חשיבות אדירה לאנשים שעברו מסע דומה למסעה של ג’ונס – כלומר, אנשי מוכי טיפול (מונח שאני יכול להזדהות איתו). הוא יכול להיות גם נקודת פתיחה מצויינת למטפלות ומטפלים שרוצים למזער את הנזק שהם יעשו למטופליהם בעתיד, אך היעדרה של ביקורת לוחמנית כללית, גם במקומות שהיא מתבקשת, עלולה להפוך את הספר העמוק הזה לספר רדוד בעיני מטפלים ומטפלות שאוחזים אחיזת ברזל באידיאולוגיה הטיפולית, בתיאוריות ובפרקטיקות שהם למדו והטמיעו בנפשם.
על כל פנים ולסיכום – זו יצירה עשירה וחשובה שמגיעה בשעה הנכונה. התקווה שלי היא שבע”ה אחרים עוד יבנו על היסודות שסטף ג’ונס הניחה.
