הבלוג

  • ביקורת ספרים: “מדריך ההישרדות האוטיסטי לטיפול” מאת סטף ג’ונס

    (אף על פי שאין לה שום השפעה על המחיר עבורכן, רכישת הספר באמצעות הלינק הזה מפרישה אל חשבוני עמלה ומסייעת לי להמשיך ולכתוב את הביקורות האלו. תודה.)

    סטף ג’ונס היא מטפלת בריטית ידועה, אודיאייג’דיסטית (גם אוטיסטית וגם ADHD) ואחת מהאינפלואנסריות המעניינות בתחום הגיוון העצבי. היא מפעילה את עמוד האינסטגרם המצליח @autistic_therapist. הנישה שלה כוללת טיפול אפרמטיבי באוטיזם וביקורת של הטיפול הכללי על ידי מטופלים אוטיסטים. בתוך הנישה הזו, היא מביאה הסתכלות עשירה-בפרטים (דבר המאפיין אוטיסטים רבים), מאוזנת ושקולה – אולי אפילו שקולה מדי.

    “מדריך ההישרדות האוטיסטי לטיפול” (The Autistic Survival Guide to Therapy) הוא נסיון הרואי למפות את הכשלים העיקריים שיש במפגש של עולם הטיפול עם הפרט האוטיסט. בגדול, זה מפגש ממוקש ביותר, והטענה העיקרית של ג’ונס היא: טיפול בדרך כלל מותאם לניורוטיפיקלים-ות, לא לאוטיסטיות-ים. משום שזו טענתה המרכזית, היא פוסחת במידה רבה על ביקורות כלליות יותר על עולם הטיפול. זה לא ספר כדוגמת ספרו המפורסם של ג’פרי מייסון “בגנות הפסיכותרפיה” (שהולך גישה גישה ומנסה להקיף את עולם הטיפול כולו ולתארו כטעות בתוך כרכי ההיסטוריה האנושית); זה ספר שעוסק רק בסבלו של האדם האוטיסט, ובסך הכל מאמין בצדקת הטיפול.

    כמובן שהסבל הזה רב מאוד, והוא מתחיל בכך שמרבית המטפלים כלל לא מכירים בקיומה של התופעה האוטיסטית, או שעבורם היא מצומצמת וסטריאוטיפית להחליא. הדבר מוביל לכך שמגוון רב של תופעות נפוצות עבור אוטיסטים-ות (כמו התייחסות אחרת, שונה מנ”ט, ליחס בין רגשות ומחשבות) מפורשת על ידי מטפלים בורים בתור התנגדות, רפיסות מנטלית ועוד כל מיני תארים לא מחמיאים מעין זה. הספר עוסק בתחילתו באיום הבורות ובספירליות השליליות שאליהן נשאבת הדיאדה הטיפולית בגללו. במקרים מסויימים, הטיפול הנ”ט יוצר טראומה בנפש הנ”ד, כל שמטופלים מסויימים צוברים טראומות בכל תקופה שבה הם מנסים מטפל וטיפול נוסף. יאושם – ובורות המטפלים שלהם, כמובן – מביא אותם לחזור להיפגע.

    המשכו של הספר מנסה לברר את תחילתו: איזה גישות טיפוליות מועדות לפורענות (מקום של כבוד מוקדש שם לשתי האסכולות העיקריות – משפחת הגישות הדינמיות ומשפחת הגישות הסיביטיסטיות)? איזה “דגלים אדומים” ישנם בנוגע למטפלים (כלומר, איך יוכלו מטופלים לזהות זיהוי מוקדם מטפל שאינו כשיר לטפל בהם) ואיזה “דגלים ירוקים” (סממנים חיוביים של מטפלים המוכשרים לעבודה עם אנשים אוטיסטים)? ועוד. הספר אף מברר איזה איכויות מיוחדות יש למטפלים נ”ד/אוטיסטים, ואיזה מין סכנות מציבים מטפלים מעין זה.

    ג’ונס מכירה כבר בתחילתו של הספר שמטופלים רבים לא יודעים כלל שהם אוטיסטים. היא מטילה אחריות כבדה, שהיא במקומה לדעתי, על ציבור המטפלים, שצריכים לזהות את הסימנים וליידע את המטופלים שלהם לגבי זה. היא גם מכירה, כאמור, בכך שמטפלים רבים לא יודעים הרבה על אוטיזם. עבור מטפלים, היא אומרת, הספר הזה יכול לשמש ככלי לחינוך עצמי. גישתה, ככלל, אופטימית ביותר – היא מאמינה שכולם רוצים את הטוב ביותר.

    הספר נכתב ממקום מפוכח – ג’ונס עצמה עברה 9 מטפלים ומטפלות לאורך 3 עשורים מחייה עד שנחתה בטיפול שמתאים לה – אבל לא עימותי. ישנן גישות שבאופן לא תמים, לתפיסתי, מתנגשות עם הנפש האוטיסטית, אבל לא בזה עוסק הספר הזה. בעיניי, יש בזה טעם לפגם. לא ציפיתי ללוחמנות מוחלטת. אני מבין את הרצון לומר “לכל מיני אנשים עוזרים כל מיני דברים” ולהימנע מהכללות גורפות. ובכל זאת, הלקות של הספר היא בצורה שבה הוא מגביל את עצמו: לא מדברים על בעיות כלליות בטיפול אלא רק על כשלים ספציפיים ברגעי המפגש עם הציבור האוטיסטי, ולא מדגישים מדי את המאבק המנומק של כמה מהגישות האלו באותו ציבור מושמץ אלא בעיקר מניחים שהסבל נגרם מטעויות תמימות.

    ובכל זאת, למרות ואולי הודות למגבלות שהמחברת מטילה על עצמה, זהו ספר חשוב ביותר. אני מעריך שהוא בעל חשיבות אדירה לאנשים שעברו מסע דומה למסעה של ג’ונס – כלומר, אנשי מוכי טיפול (מונח שאני יכול להזדהות איתו). הוא יכול להיות גם נקודת פתיחה מצויינת למטפלות ומטפלים שרוצים למזער את הנזק שהם יעשו למטופליהם בעתיד, אך היעדרה של ביקורת לוחמנית כללית, גם במקומות שהיא מתבקשת, עלולה להפוך את הספר העמוק הזה לספר רדוד בעיני מטפלים ומטפלות שאוחזים אחיזת ברזל באידיאולוגיה הטיפולית, בתיאוריות ובפרקטיקות שהם למדו והטמיעו בנפשם.

    על כל פנים ולסיכום – זו יצירה עשירה וחשובה שמגיעה בשעה הנכונה. התקווה שלי היא שבע”ה אחרים עוד יבנו על היסודות שסטף ג’ונס הניחה.

  • ביקורות ספרים: “מדריך העבודה הידידותי לנוירודייורג’נט של מיומנויות DBT” מאת סוני ג’יין וייז

    למיטב ידיעתי, קיים באנגלית בדיגיטלי או מודפס ואין תרגום לעברית. הערה צדדית: כל הגרסאות בעלות זכויות יוצרים מתירניות. זה מקסים בעיניי שיוצר-ת מנגיש את היצירה שלו-ה כך.

    (אף על פי שאין לה שום השפעה על המחיר עבורכן, רכישת הספר באמצעות הלינק הזה מפרישה אל חשבוני עמלה ומסייעת לי להמשיך ולכתוב את הביקורות האלו. תודה.)

    על כל פנים, דיביטי – בגלל השיוך שלה למשפחת הגישות ההתנהגותיות, שחלקן מתפקדות כחרושת טראומה עבור ילדים, ילדות, בני ובנות נוער אוטיסטים ואוטיסטיות – מעלה חשד כשהיא מופיעה בכותרתו של ספר על ADHD ואוטיזם. כמובן שהדיביטי היא בת המשפחה הצעירה והמקובלת ביותר מבין כל הגישות הללו, ובכל זאת עלתה בי בתחילה חשדנות בריאה. להפתעתי, המדריך הצבעוני של סוני ג’יין וילסון התגלה בתור ספר מיוחד, שלא רק שהוא מנתץ רעיונות קודמים לגבי החיבור בין גישות התנהגותיות ואוטיזם, אלא הוא מציע כמה רעיונות חדשים ומרעננים – ועושה את כל זה בסגנון תמציתי וצבעוני.

    ראשית כל, זהו לא ספר עיוני אלא מעין מדריך פעילות לאדם הנ”ד (בן הגיוון העצבי). כלומר, את כקוראת מוזמנת להשתמש בו בעצמך או יחד עם מטפל-ת. הספר מציע רעיונות פשוטים בשפה זריזה, בהירה ויומיומית. אלו לא רעיונות תיאורטיים או עיוניים, אלא דברים שאפשר לעשות כדי להפוך את החיים של האדם הנ”ד לקלים ושמחים יותר. חלקם הותאמו לקהל הנ”ד מכתיבה קודמת על דיביטי, חלקם קובצו ממקורות אחרים, קהילתיים או מחקריים. הספר מחולק ל-4 חלקים: רווחה יומיומית, מיינדפולנס, ויסות רגשי וניהול של צרכים חושיים. חלק גדול מההצעות הן הצעות לכתוב (על דפי הספר או במחברת נלוות) כל מיני דברים או לערוך רשימות. כך, לדוגמא, הקוראת בחלק האחרון מעודדת להבין טוב יותר איזה מין רגישויות סנסריות יש לה, לכתוב אותן, ואז לפרט לעצמה איזה מין משפטים או טכניקות מסייעות לה להתמודד איתן בהצלחה.

    באופן אישי, לא מצאתי הרבה תועלת בחלקים האלו של הספר. אני יכול לראות איך הם יסייעו מאוד לאחרים, אבל לי הם לא עזרו. אני ממילא שומר מגירות שמפוצצות ברשימות כאלו בראש שלי. יכול להיות שהיה עוזר לי לנסח את הכל על הדף, אבל התקשתי לגייס את המוטיבציה לעשות את זה.

    מה שכן עזרו לי היו הפרקים על מיינדפולנס וניהול מתחים. וייז מביאים כאן שורה של טכניקות – חלקן ביזאריות מעט – לרגיעה, התפקסות והגברה של צלילות המחשבה, במיוחד בכניסה למלטדאון או שאטדאון. הרעיון נובע מהנחה שטכניקות מיינדפולנס שמתאימות לנ”טים עלולות שלא להתאים לנ”דים, ואחרי שבדקתי מההצעות של הפרק הזה בזמנים של הצפה חושית ורגשית, אני חושב שוייז צודקים. כך, מעבר לחישחוש, שהוא נתיב הויסות העצמי הטבעי של אוטיסטים-ות רבים, הם מציעים כאן לטבול את הפנים בקערית מלאת מים קרים למשך כמה שניות (זו ההצעה הביזארית, כאמור, ומומלץ לקרוא את כל ההנחיות לפני שמנסים). טכניקה אחרת כוללת בהייה ממושכת בעצים או באוייבקטים גדולה ומורכבים אחרים, ושימת לב קפדנית לפרטיהם הקטנים. אפשר גם להשוות בין שני עצמים דומים או לנוע עם המבט לאורך קווי המתאר של עננים, חריץ בקיר וכיו”ב. לפני כעשרים שנה נפרדתי ברמה מסויימת מהבודהיזם ומכל נגזרותיו המערביות השונות משום שהרגשתי שהמחלוקות שלי מול המסורות הפילוסופיות האלו נהיו משמעותיות. מאז לא מדטתי או הלכתי לריטריט שהמדיטציה היא עיקרו. אבל: בשבועות האחרונים ניסיתי את הרעיון הזה של וייז לגבי מדיטציה בעיניים פקוחות ואני בטוח שאמשיך להשתמש בו. התיאוריה הלא-מבוססת שלי היא שמילוי ערוץ חישה אחד (במקרה הזה, הראייה) בקלט, מסיט את התודעה הרחק מפנימיותה ומשקיט את הנפש. כפי שאני מבין את זה, יש כאן שימוש במונוטרופיזם הטבעי של האוטיסט-ית לטובתו-ה.

    לסיכום: אני רואה תועלת בספר הזה לאוטיסטים-ות ו-ADHD-יסטים-ות. זה לא ספר מהפכני. זה לא ספר עם יומרות בשמיים. אבל זה כן ספר שיכול לעשות סדר בחיים וללמד אותך דבר או שניים על עצמך. הרעיון של מדיטציה אוטיסטית הוא רעיון די מרגש בעיניי, והייתי שמח לראות פיתוחים נוספים שלו, ריטריטים מותאים וכו’.

    תודה לעו”ס יוליה זמלמן על ההמלצה.

  • ביקורת ספרים: “התגברתי על האוטיזם שלי (וכל מה שקיבלתי הוא את הפרעת החרדה העלובה הזו)” מאת שרה קורצ’ק

    האזנתי באנגלית. למיטב ידיעתי, יש גרסה דיגיטלית וגרסה ניירית, אבל שתיהן בלועזית.

    (אף על פי שאין לה שום השפעה על המחיר עבורכן, רכישת הספר באמצעות הלינק הזה מפרישה אל חשבוני עמלה ומסייעת לי להמשיך ולכתוב את הביקורות האלו. תודה.)

    מעילעול דיגיטלי ברשימת הפרקים חשבתי שאני יודע מה מצפה לי בקריאת הספר הזה: הרבה מאוד הזדהות כואבת עם סיפור נוסף של אוטיסטית במיסוך גבוה שהבינה שהיא אוטיסטית רק בגיל מאוחר. חשבתי שככה יהיה, וצדקתי לחלוטין.

    קורצ’ק היא סופרת מוכשרת. אחרי שנים רבות כעיתונאית מוזיקה וספורט, היא יודעת לטוות סיפור במיומנות רבה. הקריאה קולחת. המשימה שהספר הזה הציב עבורה, היה לכתוב על חייה בצורה שאינה דידקטית, מטיפנית או מעיקה. משום כך היא כותבת על חייה, ובעיקר על הצורה שבה היותה אוטיסטית עיצב את חייה, בהיפוך שנון של ממוארים מהסוג הזה, ורוב הפרקים מנוסחים כעצות “אל תעשה”. כך אנחנו לומדים ממנה, אבל לא רק בזכות ההצלחות שלה, אלא בעיקר בזכות הטעויות שלה.

    כל פרק הוא גם הזדמנות של קורצ’ק להביא מידע רחב יותר על היבטים מוכרים של החיים האוטיסטים – מיסוך, חישחוש וכיו”ב. את הספר הזה אפשר לקרוא מהכיוון האוטיסטי, ולגלות כמה משותפים אתגרי החיים העיקריים שלנו, או מהכיוון הלא-אוטיסטי, ולהבין באיזה אופנים אפשר לחיות יחד איתנו בשלום ואפילו באהבה.

    אני חושב שרשימה של כמה מהפרקים תעזור לכל אחד ואחת להבין את המהות של הספר הזה –

    הפרק “שלב 2: הקשיחו את ליבכם. ואת החלקים של גופכם שמשתפשפים כנגד התפרים של הג’ינס” עוסק בחוויית הילדות של קורצ’ק, הקושי שלה להתאים לחברת הילדים והנוער, ההתעללות שסבלה בידי בני גילה ומה שאותה התעללות לימדה את הילדה שהיא הייתה (שהיא לא ראויה לאהבה, בתמצית). הפרק גם עוסק, כפי שהכותרת רומזת, ברגישות חושית ובהשלכותיה החברתיות.

    הפרק “שלב 4: הפכי את עצמך למועילה” מפרק לגורמים את מנגנון השימור העצמי שמפתחים אוטיסטים-ות רבים בכך שהם הופכים את עצמם למועילים עבור אחרים. קורצ’ק מספרת על כך, שגם בבגרותה היא מתקשה מאוד לחשוב על ערך עבור עצמה אם היא לא מועילה לאדם אחר. היא בעלת ערך בעיני עצמה בשום צורה האינטרינזית לקיומה.

    “שלב 8: שתי” הוא פרק שעיקרו יחסיה של קורצ’ק עם אלכוהול. הפרק נגע בי בצורה אישית. עד כה לא ראיתי עיסוק רגיש כזה בסוגיה של התמכרות בקרב אוטיסטים-ות. כאמור, קורצ’ק לא הופכת את עצמה למקרה הצלחה של גמילה ולא מציגה לראווה רק את האשמה העצמית שלה, אלא מנתחת את התועלות והמחירים שהשימוש באלכוהול הכניס לחייה באופן שכלתני ומעניין.

    ולבסוף, “שלב 12: תשרפי כליל [ברן-אאוט] ותצפי ב-105 פרקים של סדרת טלוויזיה בת 50 שנה”. פרק יפה שעוסק בתחומי עניין מיוחדים (“אובססיה אוטיסטית” מה שנקרא). כאן קורצ’ק חושבת מחדש על מה שאנחנו מסתירים, מה שאנחנו מגלים, מה שחיוני בעיני החברה הניורוטיפיקלית ומה שהוא בעיניה מיותר ואף מזיק. גם, פרק מקסים, נוגע ללב. כולל עיסוק יפה בשאלת קיומנו המלא – האם זה דבר אפשרי? האם זה בכלל סוג של גן עדן, שאליו אנחנו לא ניגשים רק בגלל תפיסות מוקדמות שגויות? התשובות מורכבות.

    הספר אינו מדריך מקיף לכל הסוגיות בחייהם של אוטיסטים-ות – לקורצ’ק לא הייתה שום כוונה לכתוב מדריך מעין זה – אבל הוא נקודת התחלה טובה למחקר של הפלנטה האוטיסטית. בניגוד לספרים אחרים, שיש להם איזה שאיפה מובלעת להיות פיסה של מידע אל-זמנית, הספר הזה מתקיים בתוך השיח העכשווי. הוא נכתב לאורך 20 שנה, ופורסם לפני בערך 5 שנים, והוא מרפרר בכבדות לשיח של אוטיסטים-ות מול הורי אוטיסטים. למעשה, הוא נהיה אפילו עימותי-אפולוגטי מדי ברגעים מסויים (זה מובן לגמרי – קורצ’ק, כאקטיביסטית בולטת בתחום, סופגת הרבה אש, וסביר שהיא תתייחס לזה בספרה). כך או כך, הצורה שבה הספר מתקיים בהקשר תרבותי חי, תורם מאוד לחיות של הספר עצמו, וכאמור – זהו ספר נהדר כמבוא לעולם הזה, בין אם את שואלת שאלות לגבי זהותך כאוטיסטית או לגבי אנשים בקרבתך.

    גם זה ספר מצויין. הוא נגיש. טיפונת מצחיק. ידידותי. הוא נעים לקריאה, ובו-זמנית, מציג מורכבות ואפילו ניגודיות-פנימית בכמה סוגיות מפתח. עבורי, הוא הביא לפרצי בכי בגלל שהוא הזכיר לי כמה זכרונות כואבים מאוד מחיי. אני חושב שזה ספר טוב במיוחד עבור הורים לאוטיסטים-ות ובני-ות זוג. אבל רק אם הראש פתוח. בקיצור, מומלץ.

  • הצעה למונח חדש: הלימה אוטיסטית קיומית (הא”ק)

    אני מעוניין להציע מונח חדש: הלימה אוטיסטית קיומית, או הא”ק בקיצור.

    כבר זמן רב אני מנסה למצוא לתופעה הזו, שעוד רגע אתאר, שם מתאים, וכשנואשתי שבוע שעבר מנסיונותי לפצח את זה לבד העלתי את הנושא לדיון בקבוצה קטנה שבה אני חבר – “אוטיסטיות-ים מטפלות-ים באוטיסטיות-ים” (קבוצת וואטסאפ של אוטיסטיות שעוסקות בטיפול בתוך שדה האוטיזם), וככה, בתהליך קסום של הרחבה וצמצום, חשיבה וזיקוק, עלה הרעיון לקרוא כך לתופעה הזו.

    מה זה?

    באופן חלקי, אני מבין את הא”ק בתור מונח מקביל למונח “אופוריה מגדרית”. להבנתי (אני סיסג’נדר), “אופוריה מגדרית” היא סוג של התעלות שאנשים חשים-ות כשיש תאימות בין הגוף והמגדר שלהם-ן, תאימות המתחזקת מתגובות מאששות של סביבתו החברתית של האדם. הא”ק, בדומה לכך, נוצר כשאוטיסט-ית חווה הלימה בין ההוויה האוטיסטית האישית שלו-ה ובין הסביבה.

    אופוריה מגדרית מונגדת לדיספוריה מגדרית (מצב בו חוסר ההלימה בין התפיסה החברתית והקיום האישי של האדם חודר לתודעתו וממרר את חייו) והא”ק מנוגד למצב המוכר, הרציף והמכאיב שבו ההווייה האוטיסטית מתנגשת באופנים שונים עם המציאות האייבליסטית של החברה הלא-אוטיסטית.

    איך זה מרגיש?

    אני רואה את זה על עצמי ועל מטופלים רבים שלי. לפעמים זה מתמשך ולפעמים זה חולף, חוזר ובא ואז שוב נמוג.

    לרוב אנשים חווים הא”ק רציני כשהם מגלים על עצמם שהם אוטיסטים בגיל מאוחר. לפעמים לאחר הגילוי מגיעה תקופה ובה צובר האדם תובנות גדולות על עצמו ועל חייו, על עברו ועל ההווה שלו, שאחריה מגיעה תקופה של ביצוע שלל שינויים בחיים (בניגוד להתאמה עיקשת של הפרט לסביבה שאפיינה את חייו קודם לכן). לאחר כל השינויים האלו מגיעה תקופה מעין-אופורית, נעימה, נוחה, יפה ומרווחת. לזה אני מציע לקרוא הא”ק.

    זו כמובן לא הדוגמא היחידה, אבל היא דוגמא טובה משום שלרוב היא עוצמתית ומובהקת במיוחד.

    בקבוצה שהזכרתי עלתה גם ההצעה לקרוא לתופעה הזו הארק”ה – הרמוניה אוטיסטית ורווחה קיומית בהלימה. בעיניי זה יפה ומרחיב את הרעיון, גם אם אולי קצת מסרבל את השימוש.

    עוד עלה בקבוצה שיש הבדלים בין הא”ק לבין אופוריה מגדרית, ושההקבלה מפספסת נקודות חשובות של שוני בין שתי התופעות. במילים אחרות, אני מציע כאן את הבנתי של הרעיון ונשאר פתוח לשמוע הערות על ההגדרה שלי, תוספות לה, ביקורות או התנגדויות.

    (שוב תודה לכל חבורת אוטיסטיות-ים מטפלות-ים באוטיסטיות-ים על חידוד הרעיון, ובמיוחד לליטל שהציעה את המינוח המדוייק והסופי.)

  • פסיכוזה ואוטיזם: כמה הערות לפני הסדנה

    ב-5/2/25 בשעה 19:00 אנחה סדנה בת שעתיים על הקשר וחוסר הקשר בין פסיכוזה ואוטיזם. אפשר להרשם אליה כאן:

    הנה כמה שאלות שארצה לחקור במסגרת הסדנה הזו, ויחד איתן – המוטיבציה שלי לברר אותן.

    באיזה מקרים מאובחנים אוטיסטים-ות כפסיכוטיות-ים שלא בצדק?

    נקודת המוצא שממנה אני יוצא, היא שרוב רובו של ציבור המטפלות בישראל לא מכיר את ההוויה האוטיסטית כדבר שלם – כחוויה מתמשכת עם מאפיינים פנימיים משלה – אלא חושב על אוטיזם כפי שנהוג לחשוב עליו, כ”הפרעת תקשורת”. משמעות הדבר שאלמנטים שגרתיים בחיי הנפש של האוטיסטית מתפרשים בשוגג כסימפטומים פסיכוטיים.

    אתן דוגמא קצרצרה – לא אמיתית אבל שחלקים ממנה נובעים מהמציאות – לתופעה הזו.

    גדי הוא אוטיסט בן 32, הוא גר בבית של הוריו. חייו מרוכזים בחדרו, ובעיקר בכיסא שלו, מול המחשב. הוא חובב אנימה ומשחקי מחשב. בעולם שמחוץ לחדרו אין לו עניין. העולם הזה, כך הוא אומר, קוצני לו: האורות חזקים, הרעשים רמים, האנשים עוצמתיים מדי.

    • מה יחשוב איש טיפול שיבוא איתו במגע?
    • האם הוא ישייך את הדיבור על הרגישות לפחד בלתי רציונלי מהזולת?
    • האם הוא יחשוב על זה במסגרת של “פראנויה”?

    באיזה מקרים העולם דוחף את האוטיסט-ית אל מחוזות השגעון?

    וכאן אפשר דווקא להתחיל בשאלה, שהיא יחידה, ומשם להתקדם לתיאוריה:

    • באיזה אופנים משגע העולם הלא-אוטיסטי את האוטיסטית?

    אוטיסטיות נאלצות לחיות בעולם השונה מהם בכמה ממדים – עולם וחברה שאינם מותאמים לצרכיהן. יתרה מכך, פעמים רבות הן נרדפות על השונות שלהן.

    חשבו, למשל, על נטע (גם כאן, הסיפור כולו בדוי), בת 23 ובעלת נסיון מר באינטרקציות החברתיות. בזכרונה נטבעה חוויה מוקדמת, מימיה בבית הספר היסודי, של חרם כיתתי עליה. היא מתבודדת, חיה בעולמה. כך היא הולכת ונהיית מכונסת יותר ויותר, ובתוך ראשה היא חיה כבר ביקומים משלה.

    אני חושב על אנשים כמו נעה וגדי, שמגיעים לפתחי המערכת הפסיכיאטרית ואז לעתים נבלעים בתוכה. לעתים קרובות, הם בעצמם לא ידעו שיש להם שונות נוירולוגית. אחרי שהולבשו עליהם שפע של תוויות פסיכיאטריות, קשה כבר מאוד להבין מה היה הקושי בבסיס הדברים.

    בסדנה הקצרה הזו, הייתי רוצה להתחיל ולפתוח את המחשבה לגבי הקשר (וחוסרו של הקשר) בין אוטיזם ופסיכוזה. לתחושתי, הקשרים מסובכים. שני הצירים ששירטטתי בגסות לעיל נפגשים ומתלפפים זה בזה. מעט מחקר ישנו, אבל הוא לא מגלה דברים גדולים שקורים בשדה ברה”ן (בריאות הנפש) משום שמרבית הסיפור לא מדובר, ואפילו ההכרה הבסיסית בו בקושי קיימת.

    הסדנה נועדה ליצור התחלה של שפה לגבי הנושא. מילים ראשונות.

    היא תהיה בנויה משני חלקים – החלק הראשון יעסוק בציר הראשון, השני בשני. לכל חלק תוקדש שעה. בתוך כל שעה יוקדש זמן קצר להעלת הנושא על ידיי, ואז לדיון עם המשתתפות.

    זו סדנה נסיונית. באופן אישי אני מתרגש לקראתה.

    נתראה שם?

  • הצעה לפתיחה של קשר טיפולי עם אוטיסט-ית

    ההצעה הבאה מכוונת למטפלים-ות ומטופלות-ים כאחד. היא פרי עבודה טיפולית בת כמעט שנה עם אוטיסטיות (מעתה אשתמש כמעט ורק בלשון נשים על מנת למקסם את נוחות הקריאה) בקליניקה. אין הכרח לאמץ את ההצעה בשלמותה או בצורה מדוייקת – היא נועדה לעורר מחשבה בנוגע לאופן שבו אנחנו ניגשים לטיפול. בחרו את מה שמתאים עבורכן וישמו אותו באופן שמתאים לכן. אתן מוזמנות להציע אותה כמטופלות – למטפלות שלכן או, מהצד השני, להציע אותה כמטפלות – למטופלות שלכן.

    מטרתה העיקרית של ההצעה היא פשוטה – להפוך את הטיפול לנעים יותר עבור שני הצדדים: המטפלת והמטופלת. לרוב, אין צורך לחזור עליה פעמים רבות, אלא רק בתחילת הקשר.

    1. הבהרת מידת הגמישות בנוגע למאפיינים מוחשיים של הפגישה: המטפלת פורסת בפני המטופלת את האפשרויות שיש בנוגע לטמפרטורה, חוזק האור ואיכותו, פתיחותו של החלל (אם אפשר לפתוח חלון או דלת למשל) וכיו”ב. דוגמא: “אני מניחה את השלט למזגן לידך, אנא הרגישי חופשיה לשנות את הטמפרטורה בחדר לפי רצונך.” בנקודה זו אפשר גם לומר אם ומתי ניתן יהיה להעביר את הפגישה למדיומים אחרים – זום, כתיבה וכו’.
    2. הבהרת תכלית ואופן הטיפול: המטפלת פורסת בפני המטופלת את תכלית הטיפול בקווים כלליים ומוסיפה את ההתנהלות הצפויה שלה במהלך המפגשים הטיפוליים (או במהלך הפגישה הקרובה). דוגמא: “לאורך השעה הקרובה, עד השעה 10:00, נשוחח עליך. אני מעוניינת להכיר אותך, ולהבין איזה מין סוגיות מעסיקות אותך בחייך כרגע. אין לי כוונה לנסות ולשנות אותך, או להפעיל עליך חס ושלום כוח מנטאלי כדי שתדמי למישהו אחר או לנורמה ואידיאל כלשהם. אם את רוצה לשאול אותי שאלות לגבי גישתי לטיפול, את מוזמנת.” בנקודה זו אני בדרך כלל מפרט גם לגבי כמה עקרונות שמנחים את עבודתי הטיפולית.
    3. הצעה למבנה השיחה: המטפלת מציעה למטופלת אפשרויות שונות לגבי התנהלות השיח ביניהן. ישנן כמה נקודות חשובות במיוחד בקטגוריה הזו. אפרט ואדגים:
      • רוחב השיחה וההצרה האפשרית שלה: “אם תרצי, אני אשים לב למקרים שבהם השיחה זולגת לנושאים רבים ורחוקים זה מזה, ואעיר על כך. לחילופין, אוכל לתת לך לומר לי כשאת רוצה שאשאל שאלות שמתמקדות בנושא מסויים או מרחיבות את רדיוס הנושאים יותר.”
      • נכונות לשינוי השאלות במידה והן לא מתאימות: “אם אני שואלת שאלה פתוחה מדי, שאלה שאת מרגישה שאין לך מספיק עוגנים כדי לענות עליה או שאת מרגישה חרדה מולה, את יכולה לומר לי ואנסח שאלה צרה יותר. בנוסף, אם את רוצה שאהפוך את השאלה לשאלה שבה יש כמה אפשרויות תשובה לבחור מהן, אוכל לעשות את זה. אם יש לך הצעות נוספות לגבי אופן שאילת השאלות שלי, אשמח לשמוע אותן.”
      • אפשרות של הפוגה: “אם תרצי, משום שאת מרגישה מוצפת או מכל סיבה אחרת, בכל רגע שזה יראה לך מתאים, נוכל לעצור ולנוח. נוכל לשהות בשקט למשך 5 דקות או עד שתאמרי לי שאת רוצה לחזור לשיחה.”
      • שליטה בקצב: “בכל רגע נתון, אם הקצב של השיחה איטי מדי עבורך, נוכל להגבירו, ואם הוא מהיר מדי נוכל להאט אותו.”

    דגש חשוב לגבי כל הסעיפים: הכל צריך להיות פרי הסכמה של שני הצדדים ולא לבוא כאילוץ או כפייה בכסות של דיאלוג. שאפו למצוא משהו שעובד טוב עבור שתיכן.

    כפי שכותבת סטף ג’ונס בספרה על טיפול באוטיסטיות, אוטיסטיות רבות נותרו מצולקות מטיפולים נפשיים שעברו. כשאנחנו נפגשים עם אדם אוטיסט לראשונה, הוא מביא איתו פעמים רבות מטען שלילי רב. אלו כמה מהדברים שהמטופלים שלי למדו בטיפולים קודמים:

    • שמטפלים מבצעים בהם מניפולציות כדי לגרום להם להרגיש או לחשוב דברים מסויימים.
    • שמטפלים לא מאמינים לדיווחים העצמיים שלהם לגבי חוויית החיים המתמשכת שלהם או דברים שקרו בחייהם.
    • שמטפלים לא כנים איתם, לא ברורים (בכוונה) ולא ישירים בדיבורם.

    המטרה של הפרוטוקול האלסטי שמוצע כאן הוא, בין היתר, לנגוד את התפיסות המוקדמות האלו בצורה אותנטית (כלומר, לא רק להבטיח אלא ממש לקיים). ייתכן שחלק מהדברים יהיו קשים יותר עבור מטפלות נ”טיות ובכל זאת, שווה להתאמץ. קשה מאוד לטפח קשר טיפולי נעים ומפרה כשברקע ישנה התנגשות כל כך עוצמתית בין מטופלת ומטפלת.

    בהצלחה!

  • וואלה שלום עליכן

    זהו בלוג נסיוני.

    אנסה לתת בו במה לרעיונות שיש לי על אוטיזם ועל טיפול מאשש. נראה איך זה יילך לי.