למיטב ידיעתי, קיים באנגלית בדיגיטלי או מודפס ואין תרגום לעברית. הערה צדדית: כל הגרסאות בעלות זכויות יוצרים מתירניות. זה מקסים בעיניי שיוצר-ת מנגיש את היצירה שלו-ה כך.
(אף על פי שאין לה שום השפעה על המחיר עבורכן, רכישת הספר באמצעות הלינק הזה מפרישה אל חשבוני עמלה ומסייעת לי להמשיך ולכתוב את הביקורות האלו. תודה.)
על כל פנים, דיביטי – בגלל השיוך שלה למשפחת הגישות ההתנהגותיות, שחלקן מתפקדות כחרושת טראומה עבור ילדים, ילדות, בני ובנות נוער אוטיסטים ואוטיסטיות – מעלה חשד כשהיא מופיעה בכותרתו של ספר על ADHD ואוטיזם. כמובן שהדיביטי היא בת המשפחה הצעירה והמקובלת ביותר מבין כל הגישות הללו, ובכל זאת עלתה בי בתחילה חשדנות בריאה. להפתעתי, המדריך הצבעוני של סוני ג’יין וילסון התגלה בתור ספר מיוחד, שלא רק שהוא מנתץ רעיונות קודמים לגבי החיבור בין גישות התנהגותיות ואוטיזם, אלא הוא מציע כמה רעיונות חדשים ומרעננים – ועושה את כל זה בסגנון תמציתי וצבעוני.
ראשית כל, זהו לא ספר עיוני אלא מעין מדריך פעילות לאדם הנ”ד (בן הגיוון העצבי). כלומר, את כקוראת מוזמנת להשתמש בו בעצמך או יחד עם מטפל-ת. הספר מציע רעיונות פשוטים בשפה זריזה, בהירה ויומיומית. אלו לא רעיונות תיאורטיים או עיוניים, אלא דברים שאפשר לעשות כדי להפוך את החיים של האדם הנ”ד לקלים ושמחים יותר. חלקם הותאמו לקהל הנ”ד מכתיבה קודמת על דיביטי, חלקם קובצו ממקורות אחרים, קהילתיים או מחקריים. הספר מחולק ל-4 חלקים: רווחה יומיומית, מיינדפולנס, ויסות רגשי וניהול של צרכים חושיים. חלק גדול מההצעות הן הצעות לכתוב (על דפי הספר או במחברת נלוות) כל מיני דברים או לערוך רשימות. כך, לדוגמא, הקוראת בחלק האחרון מעודדת להבין טוב יותר איזה מין רגישויות סנסריות יש לה, לכתוב אותן, ואז לפרט לעצמה איזה מין משפטים או טכניקות מסייעות לה להתמודד איתן בהצלחה.
באופן אישי, לא מצאתי הרבה תועלת בחלקים האלו של הספר. אני יכול לראות איך הם יסייעו מאוד לאחרים, אבל לי הם לא עזרו. אני ממילא שומר מגירות שמפוצצות ברשימות כאלו בראש שלי. יכול להיות שהיה עוזר לי לנסח את הכל על הדף, אבל התקשתי לגייס את המוטיבציה לעשות את זה.
מה שכן עזרו לי היו הפרקים על מיינדפולנס וניהול מתחים. וייז מביאים כאן שורה של טכניקות – חלקן ביזאריות מעט – לרגיעה, התפקסות והגברה של צלילות המחשבה, במיוחד בכניסה למלטדאון או שאטדאון. הרעיון נובע מהנחה שטכניקות מיינדפולנס שמתאימות לנ”טים עלולות שלא להתאים לנ”דים, ואחרי שבדקתי מההצעות של הפרק הזה בזמנים של הצפה חושית ורגשית, אני חושב שוייז צודקים. כך, מעבר לחישחוש, שהוא נתיב הויסות העצמי הטבעי של אוטיסטים-ות רבים, הם מציעים כאן לטבול את הפנים בקערית מלאת מים קרים למשך כמה שניות (זו ההצעה הביזארית, כאמור, ומומלץ לקרוא את כל ההנחיות לפני שמנסים). טכניקה אחרת כוללת בהייה ממושכת בעצים או באוייבקטים גדולה ומורכבים אחרים, ושימת לב קפדנית לפרטיהם הקטנים. אפשר גם להשוות בין שני עצמים דומים או לנוע עם המבט לאורך קווי המתאר של עננים, חריץ בקיר וכיו”ב. לפני כעשרים שנה נפרדתי ברמה מסויימת מהבודהיזם ומכל נגזרותיו המערביות השונות משום שהרגשתי שהמחלוקות שלי מול המסורות הפילוסופיות האלו נהיו משמעותיות. מאז לא מדטתי או הלכתי לריטריט שהמדיטציה היא עיקרו. אבל: בשבועות האחרונים ניסיתי את הרעיון הזה של וייז לגבי מדיטציה בעיניים פקוחות ואני בטוח שאמשיך להשתמש בו. התיאוריה הלא-מבוססת שלי היא שמילוי ערוץ חישה אחד (במקרה הזה, הראייה) בקלט, מסיט את התודעה הרחק מפנימיותה ומשקיט את הנפש. כפי שאני מבין את זה, יש כאן שימוש במונוטרופיזם הטבעי של האוטיסט-ית לטובתו-ה.
לסיכום: אני רואה תועלת בספר הזה לאוטיסטים-ות ו-ADHD-יסטים-ות. זה לא ספר מהפכני. זה לא ספר עם יומרות בשמיים. אבל זה כן ספר שיכול לעשות סדר בחיים וללמד אותך דבר או שניים על עצמך. הרעיון של מדיטציה אוטיסטית הוא רעיון די מרגש בעיניי, והייתי שמח לראות פיתוחים נוספים שלו, ריטריטים מותאים וכו’.
תודה לעו”ס יוליה זמלמן על ההמלצה.