האזנתי באנגלית. למיטב ידיעתי, יש גרסה דיגיטלית וגרסה ניירית, אבל שתיהן בלועזית.
(אף על פי שאין לה שום השפעה על המחיר עבורכן, רכישת הספר באמצעות הלינק הזה מפרישה אל חשבוני עמלה ומסייעת לי להמשיך ולכתוב את הביקורות האלו. תודה.)
מעילעול דיגיטלי ברשימת הפרקים חשבתי שאני יודע מה מצפה לי בקריאת הספר הזה: הרבה מאוד הזדהות כואבת עם סיפור נוסף של אוטיסטית במיסוך גבוה שהבינה שהיא אוטיסטית רק בגיל מאוחר. חשבתי שככה יהיה, וצדקתי לחלוטין.
קורצ’ק היא סופרת מוכשרת. אחרי שנים רבות כעיתונאית מוזיקה וספורט, היא יודעת לטוות סיפור במיומנות רבה. הקריאה קולחת. המשימה שהספר הזה הציב עבורה, היה לכתוב על חייה בצורה שאינה דידקטית, מטיפנית או מעיקה. משום כך היא כותבת על חייה, ובעיקר על הצורה שבה היותה אוטיסטית עיצב את חייה, בהיפוך שנון של ממוארים מהסוג הזה, ורוב הפרקים מנוסחים כעצות “אל תעשה”. כך אנחנו לומדים ממנה, אבל לא רק בזכות ההצלחות שלה, אלא בעיקר בזכות הטעויות שלה.
כל פרק הוא גם הזדמנות של קורצ’ק להביא מידע רחב יותר על היבטים מוכרים של החיים האוטיסטים – מיסוך, חישחוש וכיו”ב. את הספר הזה אפשר לקרוא מהכיוון האוטיסטי, ולגלות כמה משותפים אתגרי החיים העיקריים שלנו, או מהכיוון הלא-אוטיסטי, ולהבין באיזה אופנים אפשר לחיות יחד איתנו בשלום ואפילו באהבה.
אני חושב שרשימה של כמה מהפרקים תעזור לכל אחד ואחת להבין את המהות של הספר הזה –
הפרק “שלב 2: הקשיחו את ליבכם. ואת החלקים של גופכם שמשתפשפים כנגד התפרים של הג’ינס” עוסק בחוויית הילדות של קורצ’ק, הקושי שלה להתאים לחברת הילדים והנוער, ההתעללות שסבלה בידי בני גילה ומה שאותה התעללות לימדה את הילדה שהיא הייתה (שהיא לא ראויה לאהבה, בתמצית). הפרק גם עוסק, כפי שהכותרת רומזת, ברגישות חושית ובהשלכותיה החברתיות.
הפרק “שלב 4: הפכי את עצמך למועילה” מפרק לגורמים את מנגנון השימור העצמי שמפתחים אוטיסטים-ות רבים בכך שהם הופכים את עצמם למועילים עבור אחרים. קורצ’ק מספרת על כך, שגם בבגרותה היא מתקשה מאוד לחשוב על ערך עבור עצמה אם היא לא מועילה לאדם אחר. היא בעלת ערך בעיני עצמה בשום צורה האינטרינזית לקיומה.
“שלב 8: שתי” הוא פרק שעיקרו יחסיה של קורצ’ק עם אלכוהול. הפרק נגע בי בצורה אישית. עד כה לא ראיתי עיסוק רגיש כזה בסוגיה של התמכרות בקרב אוטיסטים-ות. כאמור, קורצ’ק לא הופכת את עצמה למקרה הצלחה של גמילה ולא מציגה לראווה רק את האשמה העצמית שלה, אלא מנתחת את התועלות והמחירים שהשימוש באלכוהול הכניס לחייה באופן שכלתני ומעניין.
ולבסוף, “שלב 12: תשרפי כליל [ברן-אאוט] ותצפי ב-105 פרקים של סדרת טלוויזיה בת 50 שנה”. פרק יפה שעוסק בתחומי עניין מיוחדים (“אובססיה אוטיסטית” מה שנקרא). כאן קורצ’ק חושבת מחדש על מה שאנחנו מסתירים, מה שאנחנו מגלים, מה שחיוני בעיני החברה הניורוטיפיקלית ומה שהוא בעיניה מיותר ואף מזיק. גם, פרק מקסים, נוגע ללב. כולל עיסוק יפה בשאלת קיומנו המלא – האם זה דבר אפשרי? האם זה בכלל סוג של גן עדן, שאליו אנחנו לא ניגשים רק בגלל תפיסות מוקדמות שגויות? התשובות מורכבות.
הספר אינו מדריך מקיף לכל הסוגיות בחייהם של אוטיסטים-ות – לקורצ’ק לא הייתה שום כוונה לכתוב מדריך מעין זה – אבל הוא נקודת התחלה טובה למחקר של הפלנטה האוטיסטית. בניגוד לספרים אחרים, שיש להם איזה שאיפה מובלעת להיות פיסה של מידע אל-זמנית, הספר הזה מתקיים בתוך השיח העכשווי. הוא נכתב לאורך 20 שנה, ופורסם לפני בערך 5 שנים, והוא מרפרר בכבדות לשיח של אוטיסטים-ות מול הורי אוטיסטים. למעשה, הוא נהיה אפילו עימותי-אפולוגטי מדי ברגעים מסויים (זה מובן לגמרי – קורצ’ק, כאקטיביסטית בולטת בתחום, סופגת הרבה אש, וסביר שהיא תתייחס לזה בספרה). כך או כך, הצורה שבה הספר מתקיים בהקשר תרבותי חי, תורם מאוד לחיות של הספר עצמו, וכאמור – זהו ספר נהדר כמבוא לעולם הזה, בין אם את שואלת שאלות לגבי זהותך כאוטיסטית או לגבי אנשים בקרבתך.
גם זה ספר מצויין. הוא נגיש. טיפונת מצחיק. ידידותי. הוא נעים לקריאה, ובו-זמנית, מציג מורכבות ואפילו ניגודיות-פנימית בכמה סוגיות מפתח. עבורי, הוא הביא לפרצי בכי בגלל שהוא הזכיר לי כמה זכרונות כואבים מאוד מחיי. אני חושב שזה ספר טוב במיוחד עבור הורים לאוטיסטים-ות ובני-ות זוג. אבל רק אם הראש פתוח. בקיצור, מומלץ.